יש בתים שמתבוננים אל הנוף.
ויש בתים שמאפשרים לנוף להיכנס פנימה.

​

מול אופק כחול שאין לו סוף, נוצר מקום שתפקידו היה שונה מבית של יום־יום: מפלט פרטי בין שמיים למים. מרחב שבו הזמן מאט, הרעש נעלם, והים הופך להיות חלק מטקס החיים עצמו.

​

הבחירה המתבקשת הייתה אולי ליצור מעטפת לבנה ובהירה  כזו שתנסה להמשיך את האור, את החול ואת השמיים.

​

אבל הבית הזה נולד דווקא מתוך מחשבה אחרת: להבין שהים אינו מבקש השתקפות. הוא מבקש עומק.

​

מעטפת של כחולים עמוקים, גוונים מעושנים וחומרים בעלי נוכחות נבנתה כדי להכיל את האור, לרכך אותו וליצור סביבו שקט. במקום להחזיר את קרני השמש ולתת להן להשתלט על החלל, הבית סופג אותן  ומאפשר לפרטים, לחומרים ולנוף להתגלות לאט.

​

הפרקט, שנצבע בעבודת יד בגוון כחול עמוק, הופך לרגע שבו הגבול בין פנים לחוץ כמעט נעלם.
כמו גל שחצה את קו הזכוכית ונכנס פנימה, הוא ממשיך את תנועת המים אל תוך הבית  הופך את הים מדבר שמביטים בו, למשהו שחיים בתוכו.

​

ובתוך המרחב הכחול הזה נמצא הלב הפועם של הבית: קימונו יפני שנעשה בעבודת יד ועובר בין דורות. יותר מפריט אמנות, הוא זיכרון שנארג בחוטים  שכבות של זמן, משפחה ומסורת שהפכו לנקודת מוצא רגשית עבור החלל כולו.

​

הצבעים, התנועה והעדינות שבו הובילו את השפה סביבו: מפגש בין תרבויות, בין איפוק לעומק, בין החדש לבין מה שנושא איתו עבר.

​

בתוך הכחול העמוק מופיעים רגעים של שקט  שכבות בהירות, טקסטורות רכות וקווים שנראים כאילו עוצבו לאט, כמו דיונות חול שהרוח פיסלה לאורך שנים.

​

כיאה למקום שנועד לעצור את הזמן ולא לרדוף אחריו, הצמצום הופך כאן ליוקרה: לא ריקנות, אלא מרחב לנשימה. מינימליזם שאינו נולד ממחיקה, אלא מזיקוק; כזה שבו מעט פרטים מצליחים לשאת עולם שלם.

​

בסופו של דבר, זהו אינו בית על הים.
זהו בית שהים ממשיך בתוכו.

​

מקום שבו מים, רוח וזיכרונות משפחתיים נטווים יחד  והופכים לנוף פנימי.